שמעתי מנעולים משקשקים ושרשראות נפתחות, אבל דפקתי בנחישות. התחלתי לצעוק. "תפתח את הדלת, חרא קטן, או שאני אשבור את הקיר!"

"תירגעי. תפסיקי עם הדפיקות האלה," שמעתי את סיימון אומר.

ואז הדלת נפתחה לרווחה ואני עמדתי ובהיתי. הנה הוא, בכבודו ובעצמו. סיימון.

ידו האחת אוחזת בדלת, ידו השנייה בסדין לבן הכרוך סביב מותניו, ואור עדין מוטל עליו מאחור. סקרתי אותו מכף רגל ועד ראש, ידי מונפת באוויר, קפוצה לאגרוף. הרגשתי את הדופק פועם בחוזקה מפני שדפקתי בכל כוחי.

שיערו השחור כפחם הזדקף אל על, ככל הנראה בעזרת כפות ידיה של מצחיקונת שנקברו בתוכו בזמן שהוא חרש בתוכה. עיניו הכחולות נוקבות ועצמות לחייו חזקות לא פחות מקו הלסת שלו. וכדי להשלים את התמונה, שפתיו היו נפוחות מנשיקות, ועל פניו מה שנראה כמו זיפים בני שלושה ימים.

לכל הרוחות, יש לו זיפים. כיצד ייתכן שפספסתי את זה הבוקר?