הזיכרונות הם גן העדן היחיד שאי אפשר לגרשנו מתוכו.

ז'אן פול ריכטר

 

בדרך כלל אני מבחין בהזדמנות

רק כשהיא חדלה להיות כזאת.

מרק טווין

 

אחד המשפטים שאני שומעת שוב ושוב: "איך לא שאלתי, ועכשיו כבר אין את מי לשאול."

       

אני בת מזל. בעיסוקי בתיעוד חיי אנשים, אני פוגשת אותם או ברגעיהם הטובים: בר/בת מצווה, חתונה וכדומה או בספרם את סיפור חייהם. ובהקשיבי לסיפור חייהם, הן בראיונות ניצולי שואה והן בכתיבת ביוגרפיות, ני זוכה לחוש את היסטוריה תחת לקבל אותה מספרי לימוד: פחד המשתק במחבוא מפני צעדי אנשי SS; התרגשות שלוותה הקמת בית תינוקות ראשון בקיבוץ; עלבון הצורב במעמד התזת ה-DDT; ריקודים ברחוב רוטשילד, מול מוזיאון תל אביב עם הכרזת המדינה. סיפורי חיים הם רצף של אירועים פרטיים שאינם בהכרח אבני דרך בהיסטוריה אך דינם, בעיקר במדינה כשלנו, להיות כרוכים באופן עמוק ביותר בהיסטוריה הישראלית. כך למשל, כשנולד ילד לניצולי שואה, נלווה לרגע הפרטי הממד ההיסטורי – הניצחון על העבר ועל הצורר.

 

הזדמן לי לפגוש אנשים מתרבויות שונות ואנשים בעלי תפיסות עולם שונות ומגוונות. כל אדם מספר את סיפורו בדרך ייחודית לו; יש המספרים כמתבוננים מהצד ואחרים מתמסרים לעבר וחווים אותו מחדש במעמד המפגש.

    פעמים רבות עולה תחושת החמצה שהסיפור לא סופר כשהזיכרון היה חד יותר ויחד עם תחושה זו ובסתירה מוחלטת; לשם מה? הרי אין בכוחן של מלים לשנות את שהיה.

 

האם סיפור שלא סופר במועדו דינו להיעלם?

 

דור המייסדים ההולך ומתמעט מורכב מילידי הארץ ועולים מתפוצות שונות. בהכללה, זה דור שאנשיו חשבו שלא ראוי לעסוק בחיים הפרטיים, לא מצאו פנאי או צורך לספר את סיפור חייהם מאחר שההווה דרש התמסרות מוחלטת. על כתפיהם של הצברים והעולים כאחד הוטלה המשימה להפוך את שדה הבור של הארץ המובטחת לחממה משגשגת. ובזאת עסקו.

        ניצולי השואה עשו שנים ארוכות בשיקום חייהם ורבים מהם הסתירו את סיפורם כי נתפסו בעיני החברה כ'סבונים', כ'צאן המובל לטבח' ומשום שלא רצו להכאיב לילדיהם בסיפור האירועים הקשים.

       בחלוף השנים, עם התבססותם, צאתם לגמלאות ומציאת הפנאי, התעורר הצורך להעביר את המידע הלאה, לשתף את בני המשפחה הצעירים בקורות אותם.

        בבואם לספר את סיפורם מלווה את הסיפור כאב על בגידת הזיכרון. סוגיית אמינות הזיכרון המאוחר נדונה רבות על ידי חוקרים והיסטוריונים לאורך השנים וקצרה היריעה מלהרחיב את הדיון כאן. ולמרות המגבלות הידועות בזיכרון המאוחר כגון: חוסר דיוק בפרטים, צביעת האירועים בצבעים נוסטלגיים, השפעות חברתיות על הזיכרון, השפעת האינטראקציה בין המראיין והמרואיין בעת הריאיון ועוד, אני מוצאת שהסיבות לספר את הסיפור חזקות פי כמה מהמגבלות של המוצר הסופי.

         בעבודתי בכתיבת ביוגרפיות אני נוכחת שלפונים אליי לכתיבת סיפורם יש מניע אישי וגם מניע חברתי: הם מעוניינים להעביר לבני המשפחה הצעירים מידע על שורשיהם, וכך לתת להם תחושת שייכות, המשכיות והיכרות מעמיקה עם העולם הפנימי של המספרים. תוך כדי תהליך כתיבת הביוגרפיה, אנשים זוכים לבחון את חייהם בפרספקטיבה של זמן, לעבד את סיפורם ואולי גם להבין את מהלך חייהם טוב יותר. 

        רבים מהמספרים מבינים את הערך הציבורי העצום בסיפור החיים; במדינה שלנו הדור המספר את סיפור חייו הוא דור המייסדים. הסיפורים החיים האישיים הם מקור בלתי נדלה לחוקרים מתחומים שונים כגון: פסיכולוגיה, היסטוריה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, ספרות ועוד.

        לסיכום, למרות בגידת הזיכרון ואף על פי שאין בכוחן של מילים לשנות את העבר, אני מוצאת שכל סיפור שאינו מסופר זו החמצה.

        אחד המרואיינים הראשונים שראיינתי במסגרת יד ושם אמר לי כך: "היו ששה מליון נרצחים וששה מליון סיפורים". למרות הדמיון הרב בינינו כבני אדם על תכונותינו האנושיות, לכל אחד דרך שונה לראות, לחוות ולהבין את העולם ולכן לכל אדם סיפור חיים ייחודי הראוי להיספר וגם להישמע.