האחד הוא השירותים, אלא ששם אני מוגבלת בזמן מפני שאסור לי "לתפוס" את החלל הרבה זמן – הרי לא היו אז שירותים כפולים. השני הוא הוואדי – עולם ומלואו עבורי. הוא עמוק ונסתר, יש בו חול רך ויש בו צמחיה ופרחים. בוואדי שלי יש עצי דומים שאפשר לאכול את פריים. בין קירות אדמת החמרה שלו מקננים שרקרקים בעלי נוצות צבעוניות.

הוואדי כולו שלי – אני יכולה לכעוס בין קירותיו וגם לבכות. אני יכולה להתבודד, לחלום, להמריא ולנחות, וגם להמריא ולא לנחות – בדמיוני הכול אפשרי – לדבר בלב ולדבר בקול, מבלי חשש לביקורת.

אבל –

בחורף, כאשר מי הגשמים זורמים וקולחים בו

אז –

הוואדי אינו רק שלי; הוא מקום שכל הילדים חוגגים בתוכו.

כל חורף – כמה פעמים בחורף – מימיו שוצפים, והוואדי עולה גדותיו ואי אפשר לחצות אותו; אי אפשר להגיע למכולת היחידה בסביבה, הלימודים מבוטלים וגם ההורים אינם יכולים להגיע לתל אביב: תחנת האוטובוסים נמצאת מהצד השני של הוואדי – ואין מעבר. כך חולפים מדי חורף – יום, או יומיים או שלושה, שכל המשפחה נשארת בהם בבית.

רק ילדה אחת בת שתים-עשרה עושה שטות שכמעט עולה לה בחייה; אולי משום שהיא חדשה ואולי מפני שסתם אינה חכמה במיוחד. הילדה מכניסה למי הוואדי הזורמים בחוזקה ארגז תפוזים ומתיישבת בתוכו כדי לשוט בוואדי. חייה ניצלים בנס.