אליו במסגרת "הטיהורים הגדולים", כינוי שהוענק למסע הטרור של סטאלין לביסוס שלטונו. בחיסול התנגדות לשלטונו סטאלין נקט עינויים, כליאת אנשים, הוצאות להורג, עריכת משפטי ראווה, הגליה ומאסר לעבודות כפייה בגולאגים.

​

כמה ימים לאחר שהגענו הוחלט על הפרדה בין אויבי השלטון המקומיים ובינינו, המגורשים. בטרם עזבו, אבא שוחח עם הסובייטים – חלקם יהודים דוברי יידיש – ולמד מהם מעט על הלך הרוח הפוליטי, החברתי והכלכלי בברית המועצות. הם אלו שציינו בפנינו שביכטואיל הוא אחד הגולאגים הקשים וסיפרו שכאשר הם הובאו למקום, נאמר להם שהם מגורשים למקום מבודד ונידח. במהירה למדנו על בשרנו את קשיי המקום.

   

במחנה היה שטח ציבורי ובו רפת, אורווה, מטבח מרפאה ועוד. בחלק אחר שכנו כמה בַּרַאקים (צריפים) ארוכים למגורים ובהם אין ספור פשפשים, עכברים וחולדות. כל צריף חולק לחדרים, ומשפחה קיבלה חדר ובו מטבח וציוד בסיסי ביותר; מים לא זרמו מברזים, וכדי לבשל, להתקלח או לכבס, צריך היה להפשיר את מי השלגים.

​

אני עדיין רואה בעיני רוחי את אבא עורם שלג בתוך פיילה ומכניס אותה לחדר כדי שהשלג יפשיר לכביסה. ובזמן שאמא מכבסת, אבא יושב במחיצתה – גם בשעות הלילה – ומקריא לה דבר מה או שהם משוחחים עד שהכבסים נקיים ומוכנים לתלייה.

​

במטבח המחנה לא חילקו לנו מזון אלא מים דלוחים הקרויים מרק, אך דומני ששתינו ממנו פעמים ספורות בלבד בכל זמן שהותנו במקום ובלית ברירה. על כל משפחה היה לדאוג לעצמה לכלכלת מטבחה. כדי להגדיל את המלאי, אבא היה הולך לכפרים ומחליף – תמורת אוכל – בגדים מבין אלו שהבאנו אתנו בארגז הגדול. על אף שפגש את האוכלוסייה המקומית לא ידע כמעט לדבר רוסית – במסחר לא הזדקק לשפה.

 

הבגדים הפופולריים שהניבו תשואה נאה היו כותונות הלילה של אמא – הן נחשבו בעיני הכפריות שמלות חג ממש!

 

פעם אימא כיבסה לאבא את הברט האדום והישן שלי, שאתו נהגה לצחצח נעליים, כדי שיחליף גם אותו. באותו יום אבא שב הביתה, ותודות לברט המכובס חיקו היה מלא כל טוב.