ליצירת קשר 052-8800416
משחקי זיכרון בסיפורי חיים
"הזיכרונות האמִתיים היו דומים לרוחות רפאים, ואילו הזיכרונות הכוזבים היו משכנעים כל כך, עד כי דחקו את רגלי המציאות."
גבריאל גרסיה מארקס מתוך 'צליינים מוזרים'
"ההבדל בין זיכרון אמִתי לבין זיכרון מזויף דומה להבדל בין תכשיט מקורי לבין אחד מזויף; דווקא התכשיט המזויף יראה תמיד אמתי ומבריק יותר."
סלבדור דאלי
לפני כמה שנים הזדמן לי לראיין אישה יקרה מטעם יד ושם במסגרת עבודתי כמראיינת ניצולי שואה. כשפתחה את הדלת אמרה: "זה יהיה קצר מאוד, אני לא זוכרת תאריכים." ארבע שעות מאוחר יותר נפרדנו, דומעות. היא צדקה, היא לא זכרה תאריכים - כיצד יכולה הייתה, והיא רק בת חמש בפרוץ מלחמת העולם השנייה? אבל את העיקר ידעה לספר כפי שרק מעטים יודעים. לאורך הריאיון הייתה התגלמות הילדה קטנה במרתף טחוב בפולין. בשיחה שוטפת ובמילים בהירות לקחה אותי עמה עשרות שנים אחורה ומאות קילומטרים הרחק מהחדר. יכולתי לראות בעיני רוחי את הילדה בת החמש מתכרבלת עם אחיה הצעיר על מיטה במרתף נעול, ממתינה עד שאמה תשוב מן היער עם מעט מזון. ראיתי את שניהם חבוקים, קפואים מקור ומפחד במיטתם, מאזינים לגירוד ציפורני החולדות בטפסם על המיטה. אבל היא לא יכלה לומר אם זה קרה בינואר או במאי. רק הקור העז שהקפיא אותם היה נוכח במילותיה.
כשעזבתי את ביתה בתום הריאיון הייתי טרודה וחסרת מנוחה. עבורי זו הייתה עדות אמִתית מאוד, מוחשית ביותר ויוצאת דופן בעוצמתה אך האם תהיה "קבילה" עבור ההיסטוריונים? הרי העדות לא "סיפקה" עוגני אחיזה במציאות אובייקטיבית בשל חוסר יכולתה של המרואיינת לנקוב בתאריכים ובמקומות. עלה בי זיכרון מילותיהם של מארקס ודאלי. האם ייתכן שבשל היעדר הנתונים ההיסטוריים ה"יבשים" ייתפסו זיכרונותיה של המרואיינת כ"כוזבים" או "מדומים"? האם אכן קיימים שני סוגים של זיכרונות, אחד "אמתי" והשני "כוזב" או "מדומה"?
מה הופך אחד לזיכרון "אמתי" ואחר לזיכרון "כוזב"? למה התכוונו דאלי ומארקס בדברם על זיכרון כוזב? עצם השימוש במלים 'כוזב' ו'מדומה' מעמיד בספק את אמינותו של הזיכרון. טעמן המר של המילים קומם אותי. לא הייתי מוכנה לקבל את האפשרות שעדות המרואיינת שזה עתה עזבתי תיתפס כעדות "כוזבת".
לזיכרון דרכים שונות לחצוב את דרכו בתוכנו. "...כפות הידיים, כפות הרגליים, הגב והברכיים זוכרים יותר מן הזיכרון." כך כותב אהרון אפלפלד בספרו 'סיפור חיים'. לכל אדם דרך ייחודית משלו לזכור. יש מי שהזיכרון נאחז בגופו, יש מי שהזיכרון נצרב בתוכו כמו תמונה באלבום תמונות ונותר קבוע ובלתי משתנה גם בחלוף השנים, יש מי שהרגשות שליוו את האירועים בונים וצובעים את האירוע שנחרט בזיכרונו.
"אני חושב שחבל על הזמן והמאמץ," התנצל בפני גבר בבואי לצלם אותו לסרט חיים, "אני לא זוכר פרטים." לאחר שהסתיימו צילומי הסרט ולמדתי להכיר את אופיו, הבנתי מה קופל באותו משפט: הענווה שלו, והחרדה פן סיפורו אינו מעניין דיו. ועיקר העיקרים היה החשש שמא חסרון הפרטים יקעקע את אמינות הסיפור והמספר גם יחד.
כביכול - ריבוי הפרטים והצמידות לעובדות ה"מציאותיות" יהפוך את סיפורו לאמין יותר.
לו הייתי היסטוריונית יש להניח שהייתי מעסיקה עצמי בשאלה אם ראיונות שנעשים שנים רבות לאחר התרחשות האירועים הם מקורות מידע אמינים. אלא שאיני היסטוריונית. ספרי ההיסטוריה גדושים תאריכים, עובדות ופרטים. אותי מעניינת ההתבוננות האישית, הסיפור הייחודי והחד פעמי של האדם כפי שהוא זוכר ומפענח את הזיכרון ואת חייו לאור הזיכרונות. הזיכרונות המסופרים בתיעוד החיים הם אבני היסוד שעליהם מושתת סיפור החיים המלא. חומרי המילוי בין אבני היסוד הם הרגישות, התובנות וחכמת החיים.
כותב הרוקי מורקמי בסיפורו 'הדשא האחרון': "הזיכרון דומה לספרות; או שמא הספרות היא שדומה לזיכרון. מיום שהתחלתי לכתוב סיפורים התחוור לי שהזיכרון הוא מעין סיפור, או להפך. בין כך ובין כך, גם אם אתה משתדל מאוד להכניס את הדברים בצורה מסודרת, ההקשר שלהם תועה לו הנה והנה, עד שבסופו של דבר הוא פשוט איננו, וזהו."
הסיפורים שלנו הם סיפורים חיים. זיכרונותינו מקבלים גוונים המושפעים משינויים העוברים עלינו במהלך חיינו. אמנם העובדות נותרות אותן עובדות אבל הסיפורים מסופרים בשלבים שונים בחיים ומקבלים התבוננות שונה בהתאם לתפיסת העולם המשתנה שלנו. כך למשל, כשראיינתי אדם כבן 70, סיפר בין היתר על הדרך בה חינך את אחותו כשלקח על עצמו את תפקיד האב בילדותם. הוא ציין את נוקשותו כלפיה. "היום הייתי נוהג אחרת," הוסיף, "החכמתי." לו הייתי מראיינת אותו שנים אחורה, בוודאי היה נשמע הריאיון שונה. יש להניח שבעבר לא היה מעיד על התנהגותו כנוקשה, יתכן שהיה בוחר להשתמש במילה אחרת, אולי היה בוחר לומר - דאגתי לה.
עבורי סיפורי החיים אינם רק עדות היסטורית, הם בראש ובראשונה אמנות הבנת החיים והיכולת לתארם.