אמא ואני מפלסים דרכנו בין לוחות בטון ושיפודי ברזל דקים המתעגלים באוויר מתוך שברי הקירות. הברזלים מסוכנים, אמא מתריעה. עליי להישמר, לא להיפצע. היא יודעת שאיננו יכולים להרשות לעצמנו פצעים וזיהומים מברזל חלוד.

 

דבר אחד מעסיק אותנו – אוכל. אם מתמזל מזלנו ואנו נקלעים למטבח שנותר על תילו, אמא מחטטת. לעתים מגלה פת יבשה שמאיימת לשבור את שינינו או לחם מנוקד בכתמי עובש. אני רעב, בטני צובטת בכאב ואני יודע אני רואה זאת בעיניה ובחולשה שאוחזת בה. אך כשהיא מגלה את הפת העבשה היא ממהרת לדחוף אותה לפי. לעתים אנו נתקלים בחבית עם מים מעופשים שיועדו לכיבוי שריפות. אנו לוגמים מהחבית בלי לחשוב פעמיים ולאחר מכן רוחצים במימיה.

 

עיניי נעוצות בקרקע, בודקות היכן אוכל להניח את הרגל בצעד הבא. מדי פעם אני רואה כתם צבע או עצם ממתכת מבצבץ מבין השברים, ואני מרים אותו על מנת לבחון מקרוב. עד מהרה מסתבר שאין כל שימוש בחפץ שדימיתי לראות ואני משליך אותו חזרה אל בין ההריסות. כאשר אני מרים את עיניי אל האופק אני רואה שדה גרוטאות אחד גדול: ורשה.

 

אנו משוטטים בין ההריסות ימים שלמים, כסהרורים, בשארית כוחותינו, מבלי לדעת לאן נפנה ברגע הבא. הרעב והצמא מדריכים אותנו להמשיך, להתקדם הלאה. כוחותינו כלים.

 

כשהערב יורד, האוויר מתקרר. אמא מהדקת את מעילה הדהוי אל גופה, כאילו יש בתנועה עצמה כדי לכסות אותה טוב יותר ולהגן עליה מפני הקור.

 

אני לא פוצה פה ולא מתלונן. אמא חלשה כל כך ובשבילה אני מחניק את בכיי ואת כאביי. אני מרגיע את עצמי: גם אני, כמו חיות המדבר, יכול לאגור בגופי נוזלים שיספיקו לשבוע שלם, אין לי צורך בשתייה מרובה.