מדברת עם עננים / מרב בן-שושן

יש פעמים שאני משוכנעת שאתה ממש לידי, לוחש לי תשובות באוזן, כמו ילדים במבחן בכיתה. בטוחה שאתה מתבונן בי, מנסה לגעת. ויש פעמים שאני יודעת שהלכת להתבונן במישהו אחר שזקוק לך יותר כרגע. הפעם הראשונה שהרגשתי אותך ברור כל כך הייתה בבוקר היום השלישי לשבעה: התכוננתי לרדת, ומחשבה מציקה הסתובבה לי בראש. לא אהבתי את סידור השולחנות באוהל האבלים שהוקם בחצר, סידור שהזכיר לי בית יתומים או בית תמחוי. בשני המקרים מדובר במוסדות לנזקקים וזה לא מה שביקשתי שהבית ישדר.

לפתע חצצה את מוחי מחשבה צלולה: "...אז תצמידי כל שני שולחנות יחד ותכסי כל זוג באחת המפות, לבנה או כחולה, שיש לך."

      שנייה חולפת, אני מזיזה את השולחנות במוחי, רואה את הסידור שהצעת לי. "אבל, זה בדיוק כמו שאמור היה להיות ב...".  

    "...כן, בחתונה שלנו, אם הם לא היו מפשלים עם המפות הלבנות. בסוף היו לנו רק כחולות, זוכרת?"

    "אפשר לשכוח?"

    "וככה לא יהיה לך עצוב, קטנה שלי. את קובעת."

הרגשתי כמה היית מאושר שהבנתי את הבדיחה שלך. נכון, הכול עניין של בחירה. תבחרי מה שאת רוצה "בית יתומים סטייל" או "חתונה סטייל". לפני שהתחיל להגיע זרם המבקרים של אותו יום כבר שיניתי את הסידור. זה הצליח להעלות חיוך  קטן על שפתיי. בזמן התפילה כבר החליפו בחזרה. צריכים רצף שולחנות כדי להתפלל. לא מתווכחת. שיתפללו.