גם בעיר שלנו. בחודש מרץ באותה שנה, ביום הבחירות, נופצו בהרספלד שְמשות בשני בתי-עסק של יהודים ובבית פרטי של יהודי אחר. באותו יום הוכו שני יהודים בדרכם לבית הכנסת. חמישה ימים לאחר מכן התקיים מצעד של אנשי ס"ס וס"א ופעילי המפלגה, ובמהלכו חזרו ופגעו בחנויות יהודים.

     

אני זוכר היטב את מראה הצעירים הנאצים שנתקלתי בהם בהזדמנויות שונות; שיכורים, שלובי זרוע התהלכו בקבוצות והרימו קולם בשירי שטנה. שיר אחד עדיין מתנגן באוזניי ולעולם לא אשכח אותו:

​

When's Judenblut vom Messer spritzt,

dann gehts nochmal so gut,

schmeißt sie raus, die ganze Judenbande,

schmeißt sie raus aus unserem Vaterlande,

schickt sie wieder nach Jerusalem

und schneidet ihnen die Hälse ab,

sonst kommen sie wieder Heim!

 

כאשר דם יהודי ניתז מהסכין,
הכל מצליח כפליים,
לזרוק אותם החוצה, את כל חבורת היהודים,
לזרוק אותם מהמדינה שלנו,
לשלוח אותם חזרה לירושלים
ולנתק את צווארם,
אחרת הם יחזרו פי שניים!

 

הפחד ברחובות הלך והתעצם. לפעמים הייתי מסיר מראשי את הקסקט, סמל השתייכותי לבית הספר, לקהילה ולדת, רק על מנת שלא יזהו אותי כיהודי וייפגעו בי. קשרים מעטים שהיו לי עם ילדי הגויים, כאלו שנוצרו באופן ספונטאני במשחק ברחוב, פסקו לחלוטין.

​

חווינו בגידה קשה שכן הנאמנות שלנו הייתה בראש ובראשונה למדינה, לגרמניה. חשנו עצמינו חלק מהציבור הגרמני – הגדרנו עצמינו גרמנים ורק אחר-כך יהודים ניאו-אורתודוקסים. לא חשנו סתירה בין שתי הזהויות. אבי ודודיי לחמו במלחמת העולם הראשונה מטעם צבא גרמניה. היו שנפלו בקרבות ואחרים, ובניהם אבי, חזרו מהמלחמה פצועים וכמי שמילאו את חובותיהם לממלכה. התעצמות האיבה ועצם דחיקת היהודים החוצה גרמה לנו לאבד פן משמעותי בזהות שלנו.

​

בשנת 1935 מצב היהודים החריף עם פרסומם של חוקי נירנברג, חוקים ותקנות גזעיות ואנטי-יהודיות שהיו בסיס חוקי להמשך סילוקם של היהודים מכל תחומי החיים בגרמניה; הגרמנים בודדו את היהודים משאר אזרחי הרייך.

 

השפעת החוקים לא דילגה על משפחתנו – לא הותרה עוד העסקת משרתות גרמניות בנות 45 ומטה בבתי היהודים ואליזה, עוזרת הבית והמטפלת שאהבתי, נאלצה לעזוב.