מלחמת העצמאות הסתיימה ללא הכרעה ברורה בנוגע לירושלים. בשונה מן ההישגים הצבאיים והטריטוריאליים המשמעותיים של מדינת ישראל בשאר הגזרות, בירושלים אף צד לא הצליח לגבור על השני ולקבל לשליטתו את העיר כולה. לאחר חודשי התשה הדדית ארוכים נחתם ב-30 בנובמבר 1948 הסכם הפסקת אש בין משה דיין, מפקד הכוחות הישראלים באזור ירושלים, לבין עבדאללה אל-תל, שייצג את הלגיון הערבי ושאר הכוחות הערביים שפעלו באזור. הצדדים שִרטטו מפה שקבעה את קו הגבול ואת שטחי ההפקר, וזו שימשה אותם בשיחות שביתת הנשק שנערכו באי רודוס כמה חודשים לאחר מכן.

הגבול הבינלאומי שורטט באופן שרירותי על ידי בני אדם – אנשי צבא, טכנוקרטים – שמתחו קו מבלי להתחשב במציאות האנושית ומבלי לתת את דעתם על השלכותיו ביום שאחרי. לפעמים עוביו של הקו, כפי ששורטט על גבי הניר, חרץ גורלות של בתים ומשפחות משום שבמקומות מסוימים עבר ממש בחצרות הבתים. הקו בצע שכונות לשניים, יצר רחובות ללא מוצא והגדיר מרחבי סכנה. הוא חצה את ירושלים כך שהעיר העתיקה, ובכללה הכותל המערבי, נותרה בידי הירדנים. החלוקה לא הייתה רק הסדר פוליטי-צבאי. היא שיקפה גם טראומה של עשרות אלפי יהודים וערבים שחוו מלחמה קשה, וכתוצאה ממנה רבים מהם נאלצו לעזוב את בתיהם שנותרו ב"צד השני", והפכו לפליטים בעירם.

מנקודת מבט ישראלית החלוקה של ירושלים הייתה "פצע" לאומי, דימום שאיננו פוסק, מעין גדם שיש ללמוד לחיות עמו עד ש"הדבר הגדול" יתרחש. כך תיאר אריה לובה אליאב, מראשי תנועת העבודה, את הימים שלאחרי מלחמת השחרור בספרו ארץ הצבי שהתפרסם בשנת 1972:

"החזקנו בירושלים החדשה, היהודית וחיברנוה בפרוזדור צר לגוף מדינת ישראל, בעוד ממלכת ירדן מחזיקה בעיר העתיקה ובמזרח ירושלים. העיר נחצתה לשניים [...] השלמנו עם האנומליה הנוראה הזאת."

אליאב הוסיף לתאר בכעס כיצד הירדנים פגעו בשרידי הרובע היהודי, החריבו בתי כנסת, חיללו את בית הקברות בהר הזיתים, וסירבו לכל הסדר שיאפשר ביקור בכותל המערבי. לובה אליאב, החילוני, ממנהיגי השמאל, ביטא את מה שחשו מרבית היהודים בישראל. אלא שעבורנו, ילדי שנות ה-50 וה-60, המציאות הזו העיקה פחות; לא הכרנו אחרת. ירושלים שלנו התקדמה, גדלה, התרחבה והתפתחה, הפכה לבירתה של "הרפובליקה הישראלית החדשה". מה שמעבר לחומות נותר מעבר לחומות.

שכונת רחביה שגדלתי בה הייתה מרוחקת כקילומטר מן הגבול. מתוכה לא ראו את הגבול, אבל בעשר דקות הליכה מזרחה אפשר היה להגיע לנקודות שמהן נראה "קצה העיר", ולחוש את הגבול על כל משמעויותיו. כך, למשל, בהליכה שגרתית לקניות במרכז העיר, חלפנו על פני קיר מגן עם חרכי תצפית שנבנה ברחוב המלך ג'ורג' להגנה מפני צלפים ירדנים. מוסכים ובתי מלאכה שסיפקו שירותים יומיומיים התרכזו במרכז מסחרי באזור ממילא, עשרות מטרים בלבד מחומת העיר העתיקה. בצפון העיר, על הגבול ממש, שכן גן החיות התנכ"י, אחת האטרקציות הבודדות של ירושלים באותה תקופה. הגן המה מבקרים, כולם נצפים דרך כוונות של צלפים ירדנים המרוחקים מהם כדי טווח של זריקת אבן.

תשע-עשרה שנה חיו כך יהודים וערבים, חולקים את העיר אלה מכאן ואלה מכאן עד פרוץ מלחמת ששת הימים בחודש יוני 1967. אנחנו, ילידי העשור הראשון למדינה, גדלנו בעיר החצויה וחונכנו על ברכי האתוס של המצור הקשה שירושלים הייתה נתונה בו במהלך מלחמת העצמאות, וסיפורי הגבורה שליוו את פריצת הדרך לעיר הנצורה.