הכינו לקראת הבריחה המתוכננת. הם עדכנו אותי שנצא בזמן שהוחלט עליו; כל אחד בתורו ולמקום המסתור שלו. בשל המידע על הגירוש הצפוי בספטמבר, סוכם כי נברח קודם לכן, כבר בחודש אוגוסט. יום הבריחה שלי, כראשונה מבין היוצאים, נקבע לשבוע בראשון של אוגוסט.

 

אלא שהגרמנים הקדימו את מועד האקציה לסוף יולי-תחילת אוגוסט: הגטו בסוסנוביץ היה מהאחרונים שחוסלו בפולין. מסתבר שהגרמנים חשדו כי בגטו מתכוננים למרד בנשק חם. הם עלו על עקבותיהם של חברי מחתרת שגנבו נשק מקצינים גרמנים והבריחו אותו לגטו. בנות שהתחזו לפולניות נסעו ברכבות לערי פולין והבריחו כסף ונשק, נתפשו ונכלאו בבית הסוהר, ולאחר שנחקרו בעינויים נשלחו לאושוויץ. אחד החברים נעצר ואקדח בידו, עונה באכזריות כדי שיגלה את שמות חבריו ופעילותם – לשווא, והומת בידיהם.

 

בלילה בין שבת ליום ראשון, 1 באוגוסט 1943, נרדמנו ללא חשש כי ידענו מה טיבו של סדר גרמני: יום ראשון בשבוע הוא יום שבתון, מנוחה ובילוי לגרמנים ולא נערכו בו אקציות. אולם להפתעתנו דווקא בלילה זה העירו אותנו השומרים בהתראה כי מתחילה אקציה. גילינו, לחרדתנו, שהגטו מוקף חיילים גרמנים.

 

על הקירות הודבקו מודעות המצוות על כל אחד ואחד להתייצב עד למחרת בשעה עשר בבוקר מול הצריף של היודנראט. משעות הבוקר המוקדמות החלה ברחובות תנועת אנשים רועדים מפחד למקום ההתייצבות. אנחנו עלינו, לפי התרגולת, לעליית הגג והסתתרנו במחבוא מאחורי הקיר. האחרון שנכנס פנימה ערם ציוד וריהוט להסוואת הפתח בקיר.

 

אני זוכרת כיצד ישבנו – הוריי, אחי ואני שפופים בצפיפות איומה בחלל צר ומחניק, יחד עם בני משפחת מריאנקו והאחרים. הסתתרנו כמה ימים וכמה לילות מאחורי הקיר בחום הקודח של אוגוסט, תחת גג רעפים לא מבודד. אנו לבשנו בגדים קלים, ואדש לבש תחתונים בלבד. אוויר חם ודליל זרם פנימה מחריצים בין קורות העץ ובקושי נשמנו. שכבנו או ישבנו ומדי פעם החלפנו תנוחה. לא יכולנו לעמוד או לחלץ עצמות מתחת לתקרה הנמוכה. לא הרגשתי דבר ולא חשבתי על דבר; הייתי מבועתת ומאובנת מפחד. זכורה לי בעיקר שתיקה מעיקה ומתמשכת וחרדה מאיימת. אפילו הילדים, אדש ומרק, לא דיברו ולא זזו ממקומם. מבחוץ נשמעו קול נקישות מגפי הגרמנים שחיפשו יהודים בבתים וצעקו עליהם לצאת, וברחובות נשמעו יריות וזעקות. קפאנו במקומנו כאשר גרמנים נכנסו לביתנו וחיפשו מסתתרים. למרבה המזל הם לא טרחו לטפס לעליית הגג.