"... שנים עוברות, שוב השתיקה יוקדת.

הנערה גדלה, יפתה בלי די.

היא אל הגיא עם בחיר לבה יורדת

ושוב כלניות פורחות בגיא..."

 

קריאות קולניות נשמעו כשהחיילים עשו דרכם אל השולחנות, אבל ראשה של אסתר כבר היה נטוע במקום אחר; בעיני רוחה חדר האוכל הגדול הוחלף במטבח קטן וחם. שעטות רגלי החיילים הפכו לגרירת רגליים של אבא האוסף את שיירי העץ ושב הביתה מבית המלאכה. 

אמא סיימה להטפיח את הבצק ובקרוב יימלא הבית בְּרֵיחָה של ממליגה טרייה. הניה בת השש וקלה בת השלוש מנצלות קרני שמש אחרונות למשחק בארגז עץ ישן נטוש. מסיעות זו את זו על פני מים גועשים, חומקות ממלתעותיהם של מפלצות דרקוניות.

 

"אסתר, תפסיקי לחלום. את רוצה לעבוד כאן או לא?" קולה של דליה החזיר אותה למטבח באחת. כמו תמיד. דליה היא העוגן שלה, החיבור השברירי להווה, היחידה שמצליחה להתיק את אסתר מ'פעם' ו'משם', ל'כאן' ו'עכשיו'. מהחלומות, אסתר למדה במהלך השנים, לא תצליח להימלט. ככל שתנסה לברוח, כך ישוב העבר לרדוף אחר עקבותיה.